<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פי"ב</h1>
<h2>דף כו.</h2>
ולענין גרמא בנזיקין קיימא לן פרק הכונס צאן (בבא קמא ס' א') כרב אשי שהוא פוטר. ומיהו דוקא גרמא דאתי מעלמא כגון נמייה (בבא בתרא כ"ב ב') או (בבא קמא ס' א') שאין בליבתו כדי ללבותה, אבל גרמא דאתי מדידיה חייב. דהא אמרינן (בבא בתרא כ"ו א'), ולרבינא, מאי שנא מגץ היוצא מתחת הפטיש דחייב, משמע דלגבי תשלומין קאמר. וכן נמי כתב בעל העטור ז"ל. וכן נמי דעת הרב אלפאסי ז"ל, שהרי פרק כיצד הרגל (בבא קמא כ"ו ב'), גבי הא דאמר רבא, זרק כלי מראש גגו והיו תחתיו כרים וכסתות, וקדם וסלקן או בא אחר וסלקן פטור, בעידנא דשדא, מפסיק פסקי גיריה. כתב ז"ל, מסתברא לן דלית הלכתא בהא כרבא, משום דסבירא ליה דלא דיינינן דינא דגרמי, דהא הוא דאמר בפרק הגוזל קמא (בבא קמא צ"ח א') השורף שטרותיו של חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, וקיימא לן דלית הלכתא הכי, דאמרי' (שם), כפייה רפרם לרב אשי ואגביה כשורא לצלמי. אבל גירי פשיטא לן דחייב. וכדאמרינן פרק הבית והעליה (בבא מציעא קי"ז א'), הני בי תרי דהוו דיירי חד עלאי וחד תתאי, וכי מטי עליון מיא מזקי לתחתון, תחתון מתקן. דעל הניזק להרחיק את עצמו ודוקא דאיכא מעזיבה דמתם תיימי מיא והדר אזלי, אבל ליכא מעזיבה, גיריה הוא ועליון מתקן. וכן (כתובות פ"ו א') המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו משלם את הכל. ואפילו מכר שטר של אלף במנה, משלם אלף, דמשום מזיק אנו מחייבין אותו, דבריא הזיקיה. והיינו דאמרי' פרק הכותב (שם) דלמאן דדאין דינא דגרמי משלם כשורא לצלמי, וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף קיג:</h2>
גרסינן פרק יש נוחלין (בבא בתרא קי"ג ב'), ודוקא ביום, אבל בלילה אפילו שלשה כותבין ואין עושין דין, וטעמא דמלתא, דלילה לאו זמן תחלת דין הוא. וכתבו קצת מרבותי דקבלת עדות (בתחלת) [כתחלת] דין, ואין תחלת דין בלילה, ולפיכך אין מקבלין עדות בלילה. ואם עברו וקבלו אין דנין על פי אותה קבלה אפילו ביום. ומיהו, אם קבלו עליהם בעלי הדין מותר, דלא גרע מנאמן עלי אבא ואביך, דכאן וכאן עדות פסולה, ואם קבלו עליהם מקובל.
<h2>דף קלח:</h2>
כתב הרב בעל העיטור אות קו"ף תשובה להרי"ף ז"ל, אם בא לפני ב"ד שטר קבלת עדות, והעדים באותו העיר, רואים אם אותן מקבלי עדות בקיאין בדקדוקי עדים ובחקירתם, הולכין אחר השטר, ואין חוששין לעדות העדים. ואם לאו, אין סומכין על קבלת העדות וכתיבתן, אלא סומכין על העדים. והלכתא, קבלת עדות צריך שלשה מומחין, יודעין הלכות עדים כשרים ופסולים, זהירים בקבלתם לכוין עדות כל אחד ואחד, כדתנן (אבות פ"א מ"ט) הוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר, משום דבי דינא בתר בי דינא לא דייקא ע"כ. וכן נמי כתב הר"ם ז"ל פרק ה' (עדות פ"ו הלכה ד'—ה'). וקיימא לן הלכתא אין חוששין לבית דין טועין, ולעולם אין בודקין אחר ב"ד, אלא מחזיקין אותם שהם בקיאין ולא יטעו אלא בודקין אחר העדים, וכדאמרינן סוף פרק מצות חליצה. ורבא דידיה אמר, אין חולצין אלא אם כן מכירין, ולא ממאנין אלא אם כן מכירין, אבל כותבין גט חליצה וגט מיאון אף על פי שאין מכירין, דלא חיישינן לב"ד טועים. וסוף פרק יש נוחלין (בבא בתרא קל"ח ב') יהיב טעמא דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי, אבל בי דינא בתר עדים דייקי. ופירוש מכירין, שיכירו שזה פלוני אחי פלוני, וזו יבמתו בת איש פלוני אשת פלוני, וזה שחלץ לה אחיו הוא. ופירוש אף על פי שאין מכירין, שנים או שלשה שראו שנחלצה, כותבין לה גט חליצה, ואף על פי שאינם הדיינין שחלצה בפניהם, ואינם מכירין שזו בת פלוני ואשת פלוני וכו', שגט חליצה אינו אלא מעשה ב"ד שיהיה לה ראיה שנחלצה, אבל מכל מקום צריך שנדע שהם ב"ד ושנכיר כתיבתן. אבל כתב או שטר שבא לפנינו חתום ואין איש שיכיר החתימות, אין ראוי לסמוך עליו, וכדמוכח מדאמרינן פרק האשה שנתארמלה (כתובות כ"א א') ופרק גט פשוט אמר רב יהודה אמר שמואל עד ודיין מצטרפין, מתקיף לה רבא, אמאי דמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא וכו', ומסקנא, הלכתא אין מצטרפין. ירושלמי פרק דיני ממונות (סנהדרין פ"ג הי"ב), אשרתא דדייני מהו שצריך ב"ד, ר' אושעיא ושמואל, חד אמר יתקיים או בכתב ידי עדים או בכתב ידי הדיינים, רבי פרנא אמר אפילו בכתב עד אחד ודיין אחד. עוד ירושלמי מסכת גיטין (פ"ט ה"ז) קרא ערער על חתימת ידי עדים, או על חתימת ידי הדיינין, אם רצה לקיים בכתב ידי עדים, מקיים. בכתב ידי הדיינים, מקיים. כתב הרב בעל העיטור ז"ל, ואומר אני, ואפילו בעד אחד ודיין אחד מקיים, והיינו פירושא דעד ודיין מצטרפין, עד כאן. גם נראה שנוכל לומר עליו שהוא שטר מזוייף, ממאי דאמרינן, מודה בשטר שכתבו שצריך לקיימו כרבי (בבא מציעא ז' ב'). וכן פסק הרי"ף ז"ל מסכת בבא מציעא פרק קמא (שם), וכן פסק הכי בהדיא רב נחמן פרק האשה שנתארמלה (כתובות י"ט א'), בגמרא העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה. ואם כן, מי שהוציא על חברו שטר מקויים, ואין אדם מכיר חתימתן של עדים ולא חתימת הדיינין, ואמר הלה פרוע הוא, נאמן. מגו דאי בעי אמר מזוייף הוא. וכן כתב הרשב"א ז"ל. ואם בממון כך, קל וחומר באיסורין.
